אלברט איינשטיין

אלברט איינשטיין נולד באולם בשנת 1879. לאחר התקשויות מוקדמות עם החינוך הגרמני, סיים תואר ב־ETH בציריך, עבד כבוחן פטנטים בברן, וב־1905 — שנת הפלאים שלו — פרסם ארבעה מאמרים שבאופן בלתי תלוי ייסדו את תורת היחסות הפרטית, הציגו את הפוטון, הוכיחו את מציאות האטומים באמצעות תנועת בראון, וגזרו את E = m·c². ב־1915, לאחר עשור של עבודה, השלים את תורת היחסות הכללית, שניסחה מחדש את הכבידה ככיפוף של מרחב־זמן. הוא קיבל את פרס נובל בפיזיקה ב־1921, על האפקט הפוטואלקטרי.

במהלך פיתוח תורת היחסות הכללית התייעץ עם אמי נתר על שאלה טכנית עדינה: כיצד להבין שימור אנרגיה בתאוריה עם אינווריאנטיות גייג' מקומית. פתרונה הפך לחלק מהיסוד המתמטי של התאוריה; היא כינתה את התוצאה משפט נתר השני, מפורסם פחות מהראשון אך חיוני לא פחות לתאוריות גייג'. איינשטיין היגר לארצות הברית ב־1933 כשהנאצים עלו לשלטון ובילה את שארית הקריירה שלו במכון ללימודים מתקדמים בפרינסטון. הוא מת ב־1955.